מור: העץ הקוצני שנתן לעולם את אחד השרפים העתיקים בהיסטוריה

מור הוא אחד השרפים העתיקים בהיסטוריה האנושית. הרודוטוס כתב במאה החמישית לפני הספירה שהמצרים השתמשו בו לחניטה. הוא מוזכר גם כאחת ממתנות המגים בברית החדשה. זה השרף של העץ Commiphora myrrha, הרכיב השני המרכזי בתערובת Sacred Temple.

עץ קוצני של אדמה קשה

לפי גני קיו (POWO), Commiphora myrrha שייך גם הוא למשפחת הבורסריים, כמו הלבונה. העץ מקומי לאזורים שחונים בקרן אפריקה ובחצי האי ערב. בין המדינות: ג'יבוטי, אריתריאה, אתיופיה, קניה, עומאן, ערב הסעודית, סומליה ותימן. זהו שיח או עץ קוצני וקטן, לרוב עד כ-5 מטרים גובה, עם גזע דק אך ברור.

איך נאסף השרף

השרף יוצא מפצעים בקליפת הגזע והענפים. הוא נאסף בעיקר מעצים בר, לא מטעים מסחריים. אחרי שהוא מתקשה באוויר, הוא הופך לגושים חומים-אדמדמים בצורות לא סדירות. את הגושים אפשר לזקק לשמן, לטחון לאבקה, או להמיס בתמיסה.

שרף שהעולם העתיק החשיב כמו זהב.

שם עתיק, שורש שמי

השם "מור" מגיע מהמילה הערבית "murr", שמשמעה מר. זה מתאר את הריח והטעם המר של השרף. גם בעברית המקראית מופיעה המילה "מור" בהקשר דומה. השם האנגלי Myrrh בא מאותו שורש שמי.

שימוש שנמשך אלפי שנים

במצרים העתיקה השתמשו במור לחניטה ולקטורת. יוונים עתיקים השתמשו בו לניקוי פצעים, בזכות התכונות האנטי-מיקרוביאליות שיוחסו לו. ברפואה הסינית המסורתית הוא מוכר כ"מו יאו" (Mo Yao), ושימש שם לטיפול בפצעים. אלה תיאורים היסטוריים ותרבותיים, לא טענות רפואיות של Alamaz.

מה ההבדל בין השרף לשמן

השמן האתרי מופק מהשרף בזיקוק בקיטור. לפי הספק שלנו, השמן ב-Sacred Temple הוא שמן מזוקק של שרף מור. אתרי שמנים מתארים את הריח שלו כחם, בלסמי, ארצי, שרפי ומעט מעושן. זהו ריח בסיס עמוק וחזק, מהסוג שנשאר הכי הרבה זמן על העור או בחלל.

איך נהנים ממנו בבית

• במפזר או במבער, כמה טיפות בכל פעם. הריח של מור מתפתח לאט, ולוקח לו כמה דקות "להיפתח".
• לתת לריח להתפתח לפני שמחליטים אם הוא מתאים.
• בבישום אישי, רק מדולל בשמן נשא, ולפי הוראות הספק.