מור: העץ הקוצני שנתן לעולם את אחד השרפים העתיקים בהיסטוריה
מור הוא אחד השרפים העתיקים בהיסטוריה האנושית. הרודוטוס כתב במאה החמישית לפני הספירה שהמצרים השתמשו בו לחניטה. הוא מוזכר גם כאחת ממתנות המגים בברית החדשה. זה השרף של העץ Commiphora myrrha.
עץ קוצני של אדמה קשה
לפי גני קיו (POWO), Commiphora myrrha שייך גם הוא למשפחת הבורסריים, כמו הלבונה. העץ גדל באופן טבעי באזורים יבשים בקרן אפריקה ובחצי האי ערב, בין השאר בג'יבוטי, אריתריאה, אתיופיה, קניה, עומאן, ערב הסעודית, סומליה ותימן. זה שיח או עץ קטן וקוצני, בדרך כלל לגובה של עד כ-5 מטרים, עם גזע דק ובולט.
איך אוספים את השרף
השרף נוטף מחתכים בקליפה של הגזע והענפים. אוספים אותו בעיקר מעצי בר, לא מטעים מסחריים. אחרי שהוא מתקשה באוויר, הוא הופך לגושים חומים-אדמדמים בצורות לא סדירות. את הגושים אפשר לזקק לשמן, לטחון לאבקה או להמיס בנוזל.
שרף יקר ערך מהעולם העתיק.
שם עתיק, שורש שמי
השם "מור" קשור למילה הערבית "murr", שפירושה מר, והוא מתאר את הריח והטעם המרירים של השרף. גם בעברית המקראית מופיעה המילה "מור" בהקשר דומה. השם האנגלי Myrrh בא מאותו שורש שמי.
שימוש שנמשך אלפי שנים
במצרים העתיקה השתמשו במור לחניטה ולקטורת. ביוון העתיקה ניקו בו פצעים, כי ייחסו לו יכולת להילחם בחיידקים. ברפואה הסינית המסורתית הוא מוכר כ"מו יאו" (Mo Yao), ושימש שם לטיפול בפצעים. אלה תיאורים היסטוריים ותרבותיים, ולא טענות רפואיות.
מה ההבדל בין השרף לשמן
את השמן האתרי מפיקים מהשרף בזיקוק בקיטור. מי שעוסקים בשמנים אתריים מתארים את הריח שלו כחם, בלסמי, אדמתי, שרפי ומעט מעושן. זה ריח עמוק וחזק, מאלה שנשארים הכי הרבה זמן על העור ובחלל החדר.
חשוב לדעת: שמן מור מיועד לפיזור ולבישום חיצוני בלבד, ולא לבליעה. הוא לא נועד לרפא או לשפר מצב בריאותי כלשהו. לפי הספק, יש להימנע משימוש בו בהריון, ולפני מריחה על העור יש לדלל אותו.
איך נהנים ממנו בבית
- במפזר או במבער, כמה טיפות בכל פעם. הריח של מור מתפתח לאט, ולוקח לו כמה דקות "להיפתח".
- לתת לריח להתפתח לפני שמחליטים אם הוא מתאים.
- בבישום אישי, רק כשהוא מדולל בשמן בסיס, ולפי הוראות הספק.
